נחשף היקף עזיבת הרופאים: בשלוש שנים ישראל איבדה בית חולים גדול שלם

מחקר של אוניברסיטת תל אביב, המבוסס על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מצביע על זינוק חסר תקדים בהגירת רופאים מישראל. בין השנים 2023 ל־2025 עזבו את ישראל 1,369 רופאים - עלייה של 94% בהשוואה לעשור הקודם.

המספר הזה קשה לתפוס עד שמתרגמים אותו למשהו מוכר: הוא שקול למלוא הסגל הרפואי של בית חולים גדול. שלוש שנים, ובית חולים שלם נעלם מהמערכת - בלי שנסגרה מחלקה אחת.

מה שמדאיג הוא לא הכמות אלא מי עוזב

הגירת רופאים מישראל הייתה עד לא מזמן בעיקר תנועה של צעירים: התמחות־על, שנה־שנתיים של מחקר, וחזרה. הנתונים החדשים מראים שינוי בפרופיל העוזבים - עלייה ניכרת במספרם המוחלט ובשיעורם של הרופאים הוותיקים, בני 45 ומעלה.

זה ההבדל בין יציאה זמנית לצורכי הכשרה לבין הגירה לצמיתות, והוא מה שמעלה את החשש. רופא בן 45 ומעלה הוא גם מי שמלמד את הדור הבא; כשהוא עוזב, נעלמת איתו גם היכולת להכשיר את מי שאמור להחליף אותו.

הפגיעה רוחבית - בכל התמחות ובכל מחוז

המחקר לא מצא כיס אחד של עזיבה אלא מגמה רוחבית, שניכרת בכל תחומי ההתמחות. שיעורי העזיבה הגבוהים במיוחד נרשמו דווקא במקצועות הליבה של המערכת הציבורית - רפואה פנימית, כירורגיה ורפואת אף־אוזן־גרון. אלה המקצועות שמחזיקים את התורנויות, את חדרי המיון ואת רשימות ההמתנה.

גם גיאוגרפית אין מקלט: המגמה משפיעה על כל המחוזות בישראל, ולא רק על הפריפריה שעליה נהוג לדבר כשמדברים על מחסור ברופאים.

ומי שחוזר - חוזר פחות

המאזן השלילי לא נבנה רק מהיוצאים. במקביל נרשמת ירידה מתמשכת בשיעור הרופאים החוזרים ארצה, וזה מה שהופך יציאה זמנית לאובדן נטו של הון אנושי קריטי.

החוקרים מזהירים מפני "אפקט כדור שלג": כל רופא שעוזב מכביד על מי שנשאר, ומי שנשאר עמוס יותר הוא המועמד הבא לעזוב. בקצה של התהליך הזה, הם כותבים, עומד נזק בלתי הפיך למערכת הבריאות ולחוסן הלאומי.

ומה זה אומר למי שמתחיל עכשיו ללמוד רפואה

לסטודנט ישראלי שיוצא בימים אלה ללימודי רפואה באירופה, המספרים האלה עובדים בשני כיוונים בבת אחת.

הכיוון הראשון הוא הביקוש. מערכת שאיבדה 1,369 רופאים בשלוש שנים, ושרואה פחות מהם חוזרים, תזדקק לרופא שסיים לימודים בחו״ל יותר משנזקקה לו בעבר. תואר רפואה מאוניברסיטה אירופית מוכרת הוא כרטיס הכניסה לתהליך ההכרה בישראל, וזה המסלול שסטודנטים ישראלים בצ׳כיה הולכים בו כבר שנים.

הכיוון השני הוא הניידות. תואר מהפקולטה לרפואה של אוניברסיטת קארל בפראג או בפילזן, מאוניברסיטת מסריק בברנו או מאוניברסיטת אוסטרבה הוא תואר אירופי לכל דבר, ומאפשר לעבוד ברחבי האיחוד בלי להתחיל את ההכרה מחדש. במילים אחרות: הדלת שרופאים ותיקים בישראל פותחים היום באמצע הקריירה נפתחת לבוגר צ׳כי כבר ביום שהוא מסיים.

שש שנות לימודים הן זמן ארוך, וההחלטה איפה לעבוד נופלת בסופן ולא בתחילתן. מה שכן נופל בתחילתן זו השאלה איפה גרים.